על סבי מצד אימי, רפי ז"ל
סבא רפאל הדר (חודידטוב) ז"ל נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן בשנת 1926. בגיל שש הגיע עם משפחתו לארץ לאחר שעזבו את כל רכושם וברחו מפני השילטון הבולשביקי העוין ליהודים. בדרכם הארוכה שהו בטורקיה כשנתיים. בארץ, למד בבית ספר דתי ובתיכון ערב. במלחמת העצמאות התגייס לצבא ושירת כחובש קרבי בחטיבת גבעתי גדוד 54. לאחר שהשתחרר מהצבא, היה חייב לעזור לפרנסת המשפחה, למד את מקצוע היהלומים והצטיין בו במיוחד. מאוחר יותר התמקד בעיקר בליטוש יהלומים בגדלים ובצורות שונות. הוא היה ידוע בארץ ובחו"ל, כמומחה לחומר גלם של יהלומים גדולים. בשנת 1979, הוזמן לדרום אפריקה על-ידי ראש עיריית יוהנסבורג, מר. סמאטס, לשם יעוץ בענייני יהלומים. הוא נסע עם משפחתו, ובהזדמנות זאת טיילו במכרות יהלומים, במכרות זהב ובפארקים. לצערי לא זכיתי להכירו, היות והוא נפטר ממחלה ב-1995, שנה אחת בלבד לפני שנולדתי, אך לפי הסיפורים ששמעתי עליו, אני גאה מאוד להיות נכדו.
על סבי וסבתי מצד אבי, יצחק ודוריס ז"ל
סבי יצחק ז"ל נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1918 בסיום מלחמת העולם הראשונה. הוא למד בבית הספר היהודי (היסודי) "אליאנס" ולאחר מכן בתיכון "שמש". בהיותו בן 22 עבד אצל עורך דין ערבי מפורסם ובנוסף, עסק במסחר. הוא התייתם מאימו בהיותו בגיל צעיר ומשום שהיה הבכור, רוב הנטל המשפחתי נפל על כתפיו ומצבה הכלכלי של משפחתו לא היה טוב. סבי יצחק דאג לרווחתם ולחינוכם של אחיו ואחיותיו הצעירים. בשנת 1951 חוקק חוק מטעם מלך עיראק, פייסל השני, חוק זה קבע שכל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל יצטרך לוותר על אזרחותו העיראקית ולהשאיר את כל כספו ורכושו בעיראק ולעזוב אך ורק עם מזוודה ומעט בגדים. זו כמובן הסיבה לכך שבתחילת דרכם של סבי וסבתי בישראל, לא היה להם רכוש וכסף. סבא יצחק הגיע לארץ בשנת 1951 בעליית "עזרא ונחמיה". סבא יצחק התחתן עם סבתי דוריס בשנת 1953. סבי עבד בבית החרושת "עלית" בתחילה כפועל ובמשך השנים כמנהל מחלקה. בשנת 1993 הוא נפטר מהתקף לב.
כבוד גדול הוא לי ששמי האמצעי נקרא על שמו של סבי - יצחק.
סבתא דוריס עיני ז"ל נולדה בשנת 1934 בבגדד שבעיראק. סבתא למדה בבית הספר היהודי (היסודי) "נועם". את לימודי בית הספר התיכון "שמש" סיימה בהצטיינות. בשנת 1942 בהיותה בכיתה א' היו פרעות והערבים הרגו יהודים ובזזו את בתיהם. כאשר הערבים הגיעו לשכונתם הם התחבאו במרתף והשכנה הערבייה שאהבה אותם סיפרה לערבים שהדיירים בבית זה הם ערבים והם בחו"ל, וכך סבתי ומשפחתה ניצלו. סבתי גדלה בבית גדול ומרווח, (עד כדי כך שהיא למדה לרכב על אופניים בסלון) ליד נהר, שם למדה לשחות. בשנת 1951 עלתה סבתי לארץ בעליית "עזרא ונחמיה". העלייה לארץ זכורה לסבתי כעלייה קשה וטראומטית עקב תנאי קבלת הפנים בשדה התעופה, לינה באוהלים ללא חשמל ומים... כעבור מספר ימים לקחו אותם ל"שער העלייה". לאחר חודש וחצי הם עברו למעברות וגרו בצריפים, שם המעברה היה "זכרייה ב'". תקופה זו הייתה תקופת צנע והם קיבלו מזון לפי תלושים. בהמשך הכירה את סבי יצחק ז"ל, הם גרו בגבעתיים, נולדו להם ארבעה ילדים. סבתי הייתה עקרת בית שהקדישה את חייה לחינוך ורווחת משפחתה, אבי דוד, הוא בן הזקונים שלה. כאשר נולדתי היא מאוד שמחה ואהבה אותי, ואני הייתי גאה להיות נכדה, אך לצערי הרב היא נפטרה מסרטן בשנת 1999
בהיותי בן 3, קצת לפני הולדת אחי, ריאן.
סבתי דוריס ז"ל ואני
כבוד גדול הוא לי ששמי האמצעי נקרא על שמו של סבי - יצחק.
סבתא דוריס עיני ז"ל נולדה בשנת 1934 בבגדד שבעיראק. סבתא למדה בבית הספר היהודי (היסודי) "נועם". את לימודי בית הספר התיכון "שמש" סיימה בהצטיינות. בשנת 1942 בהיותה בכיתה א' היו פרעות והערבים הרגו יהודים ובזזו את בתיהם. כאשר הערבים הגיעו לשכונתם הם התחבאו במרתף והשכנה הערבייה שאהבה אותם סיפרה לערבים שהדיירים בבית זה הם ערבים והם בחו"ל, וכך סבתי ומשפחתה ניצלו. סבתי גדלה בבית גדול ומרווח, (עד כדי כך שהיא למדה לרכב על אופניים בסלון) ליד נהר, שם למדה לשחות. בשנת 1951 עלתה סבתי לארץ בעליית "עזרא ונחמיה". העלייה לארץ זכורה לסבתי כעלייה קשה וטראומטית עקב תנאי קבלת הפנים בשדה התעופה, לינה באוהלים ללא חשמל ומים... כעבור מספר ימים לקחו אותם ל"שער העלייה". לאחר חודש וחצי הם עברו למעברות וגרו בצריפים, שם המעברה היה "זכרייה ב'". תקופה זו הייתה תקופת צנע והם קיבלו מזון לפי תלושים. בהמשך הכירה את סבי יצחק ז"ל, הם גרו בגבעתיים, נולדו להם ארבעה ילדים. סבתי הייתה עקרת בית שהקדישה את חייה לחינוך ורווחת משפחתה, אבי דוד, הוא בן הזקונים שלה. כאשר נולדתי היא מאוד שמחה ואהבה אותי, ואני הייתי גאה להיות נכדה, אך לצערי הרב היא נפטרה מסרטן בשנת 1999
בהיותי בן 3, קצת לפני הולדת אחי, ריאן.
סבתי דוריס ז"ל ואני
מתכון משפחתי: אושפלאו (אורז עם גזר)
זהו מתכון בוכרי מסורתי למאכל שנהגו לאכול בבית סבא רפי ומשפחתו המורחבת. סבתא ברכה למדה להכין אותו ואמי מספרת שנהגו לאכול אותו בביתם בחגים ובערבי שבת לאחר ה"קידוש". גם אמי מכינה אותו היום עם שינויים קלים בהתאם להעדפות המשפחה.
החומרים:
1.5-2 ק"ג כרעי עוף, שוקי עוף וחזה עוף חתוך לקוביות
10 גזרים חתוכים לרצועות דמויי "גפרורים"
1 בצל
2 כוסות אורז
מעט שמן
מלח
פלפל לבן
אופן ההכנה:
פורסים את הבצל לרצועות דקות ומזהיבים בסיר גדול במעט שמן. מניחים את נתחי העוף על הבצל המוזהב, מתבלים במלח ובפלפל לבן ומכסים את הסיר. (במתכון המסורתי משתמשים גם בבשר כבש). לאחר שהעוף משנה את צבעו מוסיפים לסיר את "גפרורי" הגזר על העוף. (במתכון המסורתי מוסיפים בשלב זה על הגזר כחצי כוס צימוקים כהים. חשוב לא לערבב את תכולת הסיר. מכסים את הסיר ומבשלים עד שהגזר מתרכך (כ-30 דקות). מוסיפים לסיר 2 כוסות אורז + 4 כוסות מים רותחים. שוב, לא לערבב את תכולת הסיר. מכסים את הסיר ומבשלים כ-10 דקות על אש גבוהה, לאחר מכן מקטינים את האש, ומבשלים עד שכל המים נספגים. מכבים את האש ומניחים מגבת על המכסה למספר דקות.
כשהתבשיל מוכן, מוציאים על כלי הגשה גדול ודקורטיבי מהסיר לפי הסדר, תחילה את האורז, מעליו מניחים את הגזר והצימוקים ומעל מסדרים את נתחי העוף.
בתיאבון!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה