מפת העלייה של ברכה

View Larger Map

ילדי טהרן / נתן אלתרמן

גם אחר שירבו הם שנים ויזקינו,
גם אחר שהזמן ישנה תארם
ויעטרם קרחות וזקנים שילבינו,
יקראו הם עדין ילדי טהרן...

את כינוי-הילדות יגררו עד שיבה הם
כצליל זר ומוזר. אך שמים עדים
כי אי אז, בתקופת ילדותם, שבעתים
היה זר עימהם הכינוי ילדים.

כי באיש הזקן לפעמים שוכן ילד.
אך ילדי טהרן – זה כינוי שצופן
זכר עת אכזרית ורודפה וחובלת
בה הילד נלחם על חייו כזקן.




פרק ראשון - הילדות בפולין

סבתי ברכה נולדה בשנת 1932 בעיירה בשם נארול, בעיר גליציה שבפולין, בת ליוסף וחיה שונגבורצל, אחות לאברהם. היא היית רק בת שבע ועוד לא הלכה לבית ספר כאשר גרמניה פלשה לפולין. באותו הבוקר, היו מטוסים רבים בשמיים שהפילו פצצות ואנשים נהרגו, הנאצים החלו להתעלל ביהודים למשוך בזקנם, לירות בהם ולשים אותם ללעג. סבתי ומשפחתה הסתתרו ביערות עד יעבור זעם. הם לא היו היחידים שהסתתרו ביערות, היו שם המוני משפחות שאפילו לא הכירו. בלילות היה מתגנב אחד מהוריה היה לביתם ולוקח אוכל ובגדים, תוך כדי סיכון חיים. לסבתי היו קרובי משפחה בעיר אחרת שנכבשה על ידי הרוסים. הגיעו אליהם שמועות שהמצב תחת הכיבוש הרוסי הוא טוב יותר. הם לקחו מעט אוכל ונסעו לקרוביהם, שם, קיבלו אותם בשמחה והתחלקו איתם במה שהיה להם.

פרק שני - המסע לערבות סיביר

כעבור חודשיים, לילה אחד, דפקו בדלת משפחתם שוטרים מהצבא הרוסי ופקדו אליהם לאסוף חפצים וזירזו אותם לעבר משאית בקר, שם היו עוד המוני משפחות, וכולם היו צריכים להצטופף. המשאית נסעה לעבר ערבות סיביר והנסיעה היית ארוכה מאוד, מספר שבועות, בתנאים קשים ביותר. מידי פעם עצרו כדי שיוכלו ללכת לשירותים, וחילקו להם מעט מאוד אוכל. כאשר סוף סוף הגיעו למקום קבע, הכניסו אותם ועוד מספר משפחות לצריף אחד ארוך, את ההורים לקחו לעבודות פרך בתנאים בלתי נסבלים, בעוד הילדים נשארים בצריף, בניסיון לבדר את עצמם. השוטרים דאגו תמיד להוריד לכולם את המורל ולהגיד להם שלעולם לא ישתחררו לחופשי, המשפחות תמיד ניסו לשמור על צלם אנוש ולחגוג את החגים היהודים. לאחר שגרמניה הנאצית הפרה את הסכמה עם רוסיה, רוסיה ופולין כרתו ברית להילחם נגד הנאצים. רק אז החליטו לשחרר את כל הגולים הפולנים והיהודים מסיביר, שבזמנו חשבו שכולם מרגלים ולכן הוגלו. כולם החליטו לנוע דרומה לאיזורים החמים יותר של רוסיה, עד שהגיעו לאוזבקיסטן. בעיקר לעיר סמרקנד, וההורים עשו הכל כדי להשיג אוכל וקורת גג. המוני אנשים מתו ברחובות, היה רעב כבד והרבה מחלות באויר. אחיה של סבתי, אברהם, חלה, וכשבאו לבקר אותו הגיש לברכה פרוסת לחם והיא שמחה מאוד, אך יום למחרת גם היא חלתה, ולבסוף גם הוריה היו חולים, אך איכשהו כולם עדיין תפקדו. התארגנו בתי יתומים נוצרים, שבו מצאו הרבה יתומים יהודיים שהתחזו לנוצרים, הצבא הפולני התארגן והם אספו ילדים של פליטים על מנת לשכנם בבתי מחסה. כמו כן נפתחו מספר בתי יתומים ליהודים.

פרק שלישי - הפרידה מההורים ותחילת המסע

נפוצה שמועה שיקחו את הילדים היתומים היהודים לארץ וכשהוריה של סבתי שמעו זאת, הם החליטו לעשות הכל על מנת להציל את ילדיהם, לקחו החלטה קשה, והחליטו לשלוח את ברכה ואחיה, כי ידעו שהם עצמם כבר לא ישרדו. בשארית כוחותיה, אמה של ברכה הביאה אותם לרכבת והעלתה אותם לשם. כשהרכבת התרחקה, היא התמוטטה. ברכה בכתה קשות, ואחיה היה בהלם, הוא בכלל לא רצה לנסוע ולעזוב את ההורים במצב שהם היו בו, אך הם שכנעו אותו ובקשו ממנו שישמור על ברכה, אחותו הצעירה, כדי שיהיו לילדים חיים טובים יותר. הם הגיעו לטהרן שבפרס, שיכנו אותם באוהלים וחילקו אותם לקבוצות לפי גיל. חילקו להם בגדים ונעלים והתחילו ללמד אותם על ישראל, על שירים ועל חיי הארץ, ובנוסף להכין אותם לקראת הנסיעה לארץ. החורף היה קשה, ירד שלג אך כולם התכרבלו אחד עם השני והייתה מעט שמחה כי ידעו שבקרוב יגיעו בקרוב לארץ. הגעגועים להורים שנשארו מאחור תמיד ליוו אותם. בינואר 1943 הסיעו אותם לנמל שבמפרץ הפרסי ושם בעזרת ארגון הגוינט נשכרה ספינת משא שלקחה אותם לקארצ שבהודו, היום פקיסטן. אחרי שהייה של שבועיים בהודו, שהיו יחסית הטובים ביותר עד אז, הפליגו באנייה סביב האי הסעודי, דרך ים סוף אל העיר סואץ שבמצרים, ההפלגה בים היית קשה ומסוכנת, מוקשים היו פזורים בתחתית הים, האנייה הטלטלה, ילדים הקיאו ובכו, ברכה ניסתה להתעודד מהחוויה, ופשוט לציית לממונים עליה. דרך ים סוף, הגיעו לעיר סואץ, משם נסעו ברכבת ועברו את מדבר סיני.

פרק רביעי - ההגעה לארץ ישראל

ב- 18.2.1943 הגיעו לעתלית ועברו ברחובות, שם חיכתה להם שם קבלת פנים מדהימה. מאות ילדים הצטופפו ליד חלונות הרכבת עם דגלי ישראל, מנופפים ושרים שירים. הילדים שהיו ברכבת הציצו בחלונות בסקרנות ובפליאה רבה, הם לא האמינו שכל זה לכבוד בואם. הם נדהמו לראות ערימות של תפוזים, וכשאמרו להם שמותר להם לקחת כמה שהם רוצים, כל אחד לקח כמה שרק היה יכול. מעתלית נסעו לירושלים. שיכנו אותם בבית הפועלות וטיפלו בהם, הם היו קרחים עם בטן תפוחה, כינים, פצעים, דלקות עינים, אך לאט לאט חזרו לקבל צלם אנוש.

פרק חמישי - בקיבוץ עין חרוד

סבתי ברכה, אחיה ועוד קבוצה של כעשרים ילדים שהתידדו בדרך, החליטו ללכת לקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל. רק כאשר הגיעו למשק, הרגישו שזה היה ביתם החדש. היו להם מדריכות טובות לב ומבינות, אך תמיד הגעגועים להורים ליוו אותם. ברכה היית בת אחת עשרה כשהגיעה לקיבוץ ועדיין לא הלכה לבית הספר יום אחד בחייה. היא החלה ללמוד במרץ וברצון רב, היא מאוד רצתה להיות כמו כל הילדות האחרות בקיבוץ, היא אמנם ידעה לדבר בשלוש שפות שונות, אך השתדלה לשכוח אותן כמה שיותר מהר, שלא יביאו לה זכרונות מהימים ההם, היא השתדלה להפתר גם מהמבטא הפולני, ומהר מאוד הרגישה כמו צברית. עברו רק חודשיים ונחת על ברכה אסון נורא, אחיה שהיה כבר בן 15, ושמש לה כאח וכאבא, רצה מאוד להשתלב בחיי המשק, הלך עם חבריו להתרחץ בבירכה והוא טבע, הוא לא ידע לשחות, זה שבר את ברכה. היא נשארה לבד.


ברכה, ואחיה אברהם ז"ל

המטפלות של חברי המשק וחבריה, שהגיעו איתה לארץ, הרעיפו עליה אהבה ופנקו אותה, ועזרו לה לקבל כוחות חדשים, והיא התחזקה מעט. בסופו של דבר, היא היית מאושרת בקיבוץ. כולם הצטופפו, מבוגרים וצעירים, סביב הרדיו היחיד שהיה בקיבוץ כדי לשמוע על ההכרזה להקמת מדינת ישראל. כולם התחבקו, התנשקו ורקדו.


סבתא ברכה השובבה ברגע של משובה

פרק שישי - האיחוד עם ההורים, צבא, בית ספר לאחיות

חודש לפני פרוץ מלחמת השחרור הוריה של ברכה, ששרדו, הצליחו להגיע לארץ ושם נולד אחיה הקטן, יעקב, שהפרש הגילאים ביניהם הוא 15 שנה. הפגישה עם הוריה היית מאוד קשה. היא כמעט ולא יכלה לתקשר איתם, רק בכי וכאב חיברו ביניהם. היה להם מאוד קשה לשמוע על אובדן בנם, שהבטיחו לו חיים טובים והוא לא זכה להם. לאט לאט היחסים השתקמו.

ברכה סיימה את התיכון והתגייסה לצבא, היא שרתה בחיל הרפואה וסיימה בית ספר לאחיות מוסמכות בתל השומר מטעם הצבא. היא עבדה בחדר הניתוח.


סיום בית ספר לאחיות מוסמכות בתל השומר


ברכה הקצינה בחיל הרפואה 15/9/1953

פרק שביעי - סבתא ברכה מכירה את סבא רפי והמעבר לארה"ב

סבתא ברכה הכירה את בעלה רפאל (רפי) בתל השומר, הוא היה חובש קרבי. הם נישאו ב-15/6/55 לאחר היכרות בת חצי שנה. הם התגוררו בנתניה. נולדו להם שתי בנות, דודותיי, נורית (נורין) וסמדר (סנדי), שמתגוררות כיום בארה"ב. סבי ניהל מפעל ליהלומים וסבתי גידלה את בנותיהם.


ההזמנה לחתונתם של סבתי וסבי



עקב עבודתו של סבי, עקרה המשפחה לארצות הברית. הם התגוררו בניו ג'רסי. סבי הדריך בליטוש יהלומים וסבתי עבדה בבית חולים כאחות חדר ניתוח. כעבור חמש שנים נולדה אמי, מישל. בשנת 1971 חזרה המשפחה לארץ והתגוררה בנתניה.

פרק שמיני - סבתא ברכה היום


סבתא ברכה, הסבתא שכל אחד היה מבקש, ואני זכיתי בה. לסבתא סיפור חיים מאוד מרתק עליו פירטתי בבלוג, היא מאוד אוהבת לספר לי סיפורים על צעירותה, ואני תמיד נהנה להקשיב. סבתא היא גמלאית של משרד הבריאות, היא נהנית מהחיים. היא מבשלת מצוין, יותר מכל אחד שאני מכיר. היא יודעת להכין הכל, לדעתי. סבתא מאוד כישרונית, היא מנגנת בצורה נהדרת על פסנתר ואפילו מפוחית, היא אוהבת לקרוא והיא מתנסחת נהדר. היא הולכת להרצאות במכללה, להצגות וקונצרטים ואוהבת לטייל הרבה בארץ ובחו"ל. אולי לא תאמינו לי, אבל נוסף לכל זה, סבתי מכורה גם לספורט ולמכון הכושר! לאחרונה החלה גם לעסוק בפעילות התנדבותית בגן ילדים בעיר. התכונה שאני הכי אוהב בסבתא היא ההקשבה שלה. היא תמיד יודעת להקשיב ולשמוע ולתת עצות להמשך הדרך. כמעט תמיד כאשר אני בא אליה, (וזה קורה הרבה, היא גרה אתנו באותו הבניין ורק שלוש קומות מעל) אני מתייעץ איתה על מה כדאי לעשות בהמשך דרכי. אז סבתא, שוב תודה על הכל, אני מאוד אוהב, מכבד ומעריך אותך.

אני כתינוק וסבתי היקרה!













מקווה שנהניתם!